<h1>רי"ו נ"ד ח"ג</h1>
<h2>דף טו:</h2>
יו"ט שחל להיות ע"ש לא יבשל על דעת שבת כי אין יו"ט מכין לשבת כמו שכתבתי אלא מכין לצורך יו"ט ואם הותיר לשבת הותיר, פירוש ובלבד שלא יערים כאשר אבארנו למטה כך פשוט בביצה. מערב עירובי תבשילין מערב יו"ט כדי שיוכל להכין מיו"ט לשבת, כשאירע יו"ט בע"ש ומערב ביום ה' כלומר מניח עירובי תבשילין ביום ה' שהוא ערב יו"ט, אם הם ב' ימים שיבוא יו"ט ביום ה' וו' מניח עירובי תבשילין ביום ד' שהוא ערב יו"ט. ולפי דברי רבא דאמר כי טעם הנחת העירוב הוא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט, נראה דצריך לערב דווקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולפי דברי רב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת יכול לערב אפילו קודם ערב יו"ט, ולפיכך יו"ט של סוכות שחל להיות יום ה' יכול לערב עירוב אחד מערב יו"ט שהוא יום ד' לצורך ב' שבתות לזה של הימים הראשונים ולצורך השבת של הימים האחרונים, וכן כתב הרא"ש וכל זה פשוט ומוכח בביצה.
המניח עירובי תבשילין מברך תחילה בא"י אמ"ה אקב"ו על מצוות עירוב, בדין עירובא יהא שרי לן לבשולי ולמיפא ולאטמוני ולאדלוקי ולמיעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת וכן כתב הרי"ף. ואם מערב לו ולאחרים יאמר יהא לן ולפלוני ולכל בני העיר הזאת וכו'. וצריך לומר ולאדלוקי שרגא שאל"כ היה אסור להדליק מיו"ט לשבת כך דקדקו המפרשים מההיא דביצה.
<h2>דף טז.</h2>
ובכמה דוכתי מניחין עירובי תבשילין מתבשיל אבל לא מפת ולא מדייסא שהוא מאכל חטים דבעינן דבר המלפת כלומר שאוכלים אותו בלפתן. ומערבין בעדשים שבשולי קדרה וכן שמנינות שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו, וצריך שיהיה בו כזית כי עירובי תבשילין אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה כי צריך כזית בין לאחד בין למאה כלומר אפילו שיהיה העירוב לכמה בני אדם אינו צריך כזית לכל אחד ואחד כי אם כזית לכולם. ותבשיל זה אפילו צלי ואפילו שלוק ואפילו כבוש ואפילו מבושל, ואפילו קוליס האיספנין פירוש דג מלוח קטן והוא רך ומדיחין אותו במים חמין וזהו בישולו ואם הדיחו בחמין מערב יו"ט סומך עליו. ודג מלוח קטן שצלאו גוי אין בו משום בישולי גויים וסומך משום עירוב תבשילין כך פשוט בביצה. עירובי תבשילין די בתבשיל ואינו צריך פת כך פסק רש"י וכן השיב רבינו יצחק ברבי יהודה וכן ר"י. אבל ר"ת פסק דצריך פת ותבשיל, פת כדי לאפות ותבשיל כדי לבשל ולעשות שאר צרכיו, וכן כתב בה"ג ורבי שמשון הזקן וכן נהגו העולם.
<h2>דף טז:</h2>
גדול העיר יכול לערב על כל בני העיר עד תוך התחום, כלומר שיכול להניח בשביל כל אותם שהם תוך תחום שבת לעיר וסומכין על עירובו. פירוש כל מי שהיה טרוד או ששכח ולא עירב, אבל לכתחילה אין לסמוך על עירוב גדול העיר כי כל אדם חייב להניח עירובי תבשילין ואם לא הניח ונזכר ונסמך על עירוב גדול העיר פושע הוא ואינו יוצא בעירובו, וכן מוכח בביצה וכן כתב הרא"ש. אבל מורי הר"ר אברהם בן ישמעאל כתב ומסתברא דהאידנא דנהיגי שש"ץ מערב אכל בני מתא ומכריז מותר לסמוך עליו לכתחילה ולא הוי פושע. ועוד פשוט וצריך דעת מניח שיניחהו ע"מ כן שיצאו אחרים ודעת מי שהניחו לו, ולפיכך צריך המניח בשביל אחרים להכריז כל מי שלא הניח יסמוך על עירובי. פירוש ודוקא כשמודיעו ביו"ט עצמו שהוא ע"ש ומודיעו שעירב עליו מאתמול ואז בעינן דעת מי שהניחו לו, אבל כשמניחו אין צריך דעת מי שמניחו לו כלומר אינו צריך שימלך עמו אם יניח בשבילו כך פשוט בביצה.
וצריך לזכות להם, כל המניח בשביל אחרים צריך שיזכה להם בעירובו על ידי אחרים כדאמרינן בעירובין [פרק חלון] וכשהוא מזכה להם לא יזכה להם על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו, אבל מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים וע"י אשתו. פירוש ואומר תזכה בזה העירוב בשביל פלוני ופלוני או בשביל כל בני העיר. וכתב ר"ת לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא כל שסומך על שולחן אביו נקרא קטן ואפילו הוא גדול ואם אינו סומך על שולחן אביו והוא גדול מזכה על ידו. וכן מוכח במציעא [פרק קמא] גבי מציאה. ועבדו ושפחתו העברים לא דמו לבניו ובנותיו ואפילו סומכין על שולחנו מזכה על ידן דבשכרן קא אכלי, דדווקא בנו גדול קאמר רבי יוחנן גבי מציאה דידו כיד אביו וכן לעירוב לפי שרגילין להיות תמיד סמוך על שולחנו, אבל נכרי הסמוך על שולחנו של בעל הבית אין ידו כיד בעל הבית. וכתב הרא"ש דאין מזכה על ידי אשתו דהא דאמרינן בעירובי חצרות דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בסוף נדרים [פ"ח ע"ב] בשיש לה בית באותו חצר דמיגו דזכיא לנפשה זכי נמי לאחרים, אבל אם אין לה בית באותה חצר לא דיד אשה כבעלה. ובעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו אלא כשהוא עירב כולן מותרין, וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוי אעירובי חצרות כשאין לה בית באותה חצר ע"כ. ובתוס' כתבו שיכול לזכות על ידי אשתו. ודי בכזית לכולן כמו שפשוט בעירובין [פרק בכל מערבין].
יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין עירובי חצרות ולא עירובי תחומין בשביל השבת אלא מערב יו"ט, ואם חל יו"ט להיות ביום ה' ויום ו' אינו מתנה. כלומר אם לא הניח עירובי חצרות ולא עירובי תחומין בשביל השבת מיום ד' שהוא ערב יו"ט אינו מניחו על תנאי בשני ימים טובים של גלויות, ולומר ביום ה' אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום ואם היום חול ולמחר קודש יהיה עירובי עירוב, ולמחר ביום ו' אומר אם היום קודש ואמש היה חול כבר עשיתי עירובי מאמש ואם היום חול ואמש קודש יהא עירוב של עתה עירוב. ואע"ג דאמרינן דיכול להניח עירובי תבשילין על זה התנאי כאשר אכתוב, אינו יכול להניח עירובי תחומין בתנאי כזה כך פשוט בביצה. וכתב הרי"ף אבל מתנה תנאי כזה על עירובי חצרות כדי לטלטל בשבת דאין זה קנין כמו עירובי תחומין שהוא קונה שביתה, כי לגבי עירובי חצרות אין בו כי אם בטול רשות. וכן כתב הרמב"ם זולתי שכתב כי בזמן הזה אין יכול להתנות כאשר אכתוב בעירובי תבשילין. ובב' ימים של ראש השנה אינו יכול להתנות כדאמרינן בביצה [ו' ע"א] דקדושה אחת היא וכיום ארוך הוא וכן כתב הרי"ף, וכיצד מתנה זה התנאי כתבתיו בני"ב חט"ו בעירובי תחומין.
<h2>דף יז.</h2>
כשחל יו"ט ביום ה' וביום ו' מניח עירובי תבשילין מעיו"ט שהוא יום ד' ואם שכח ולא עירב מניחו ביו"ט על תנאי ומתנה כך ביום ה', אם היום קודש ולמחר חול איני צריך עירוב כי למחר אני יכול להכין בשביל שבת, ואם היום חול ולמחר קודש בעירוב זה משתרי לן לבשולי ולאטמוני ולמיעבד כל צרכנא מיו"ט לשבת ולמחר אינו צריך לומר כלום כך פשוט בביצה. ודווקא ביו"ט של גליות אבל בב' יו"ט של ראש השנה אינו יכול להתנות דקדושה אחת הוא וכיום ארוך הוא כך פשוט בביצה ובעירובין [פרק בכל מערבין] וכן כתב הרי"ף. והרמב"ם כתב כי בזמן הזה שאותם של ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יו"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג לבד ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות אלא הכל מעיו"ט לבד ע"כ. וכתבו המפרשים ואפילו שעירב ביום ד' אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת שהוא לנו ודאי קודש אלא ישחטנה ביום ו' שהוא לנו ודאי חול דבקיאין אנו בקיביעא דירחא.
אין אופין מיו"ט לשבת או מיו"ט לחול אבל ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת בשביל יו"ט, וממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד, וכן ממלאה אשה תנור בפת אע"פ שאינה צריכה כי אם מעט מפני שהפת נאפה יפה כשהתנור מלא, ואם הותיר לשבת הותיר ואוכלו בשבת כך פשוט בביצה. ופירש"י דתנורים שלהם קטנים שהיו מדביקין הפת בדפנותיו. ומשמע מתוך דבריו כי בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צורכן וכן מוכח מתוך הסוגיא כי דווקא באשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאופה בתנור גדול לא יאפה אלא מה שצריך וכן כתב הרא"ש. ועוד פשוט ובלבד שלא יערים לאפות ולבשל יותר מן הצריך לו ביו"ט כדי שיותיר לשבת ואם הערים אסור לאכול ממנו כך פשוט בביצה.
מי שלא הניח עירובי תבשילין פירוש ואין בעיר מי שעירב להקנות לו קמחו כמו שכתבתי, מותר לאפות ולבשל כדי חייו ואופים לו פת אחת וקדירה אחת, פירושו אפילו הוא בעצמו מותר לעשות כן ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו נר אחד כך פשוט בביצה. ורי"ף לא הביא כל זה ותמהו עליו, ומכל מקום יכול לבשל ולאפות לצורך יו"ט אוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר כמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף יז:</h2>
האופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל וכן פסק רי"ף פשוט בפסחים [פרק אלו עוברין]. מי שהניח עירובי תבשילין אופה ומבשל ומטמין מיו"ט לשבת ואם אח"כ רוצה לאכול עירובו אוכלו. נאכל או נאבד קודם שבישל ואפה והותיר ממנו כזית סומך עליו. ואם נאכל או נאבד לגמרי אסור לבשל ולאפות לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו. וכן מי שלא הניח עירובי תבשילין אסור לבשל ולאפות לא לו ולא לאחרים ולא אחרים מבשלין לו, וכן מי שלא הניח עירובי תבשילין אסור לבשל ולאפות בשביל שבת לו ולאחרים וכן אין אחרים מבשלין לו, אלא אם כן הקנה קמחו להם כלומר למי שהניחו ומבשלו ואח"כ נותנו לו במתנה כך פשוט בביצה, ובעיא בגמ' אם עבר ואפה בלא עירוב אם מותר לאכלו אם לאו, ולפי הסוגיא נראה דמותר דיותר החמירו במערים כמו שכתבתי מבמזיד וכן פסק הרמב"ם וכן כתב הרא"ש וכתב הרמב"ם כי במערים יעשה כך לעולם עד שלא יערב והמזיד אם יעשה אותו פעם אחת לא יעשנה פעם אחרת וכן מוכח מתוך הגמרא.
התחיל בעיסתו ונאבד עירובו או נאכל גומר, כתב הרא"ש בפסקים שלו כי איכא לספוקי בפירוש האי מימרא דאביי דאמר גומר, אי בעי למימר גומר עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין ואם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו בלבד, או שמא מכיון שהתחיל להתעסק באחד מצרכי שבת בעוד העירוב קיים יגמור כל צרכי שבת וה"ה אם התחיל לבשל והאי דנקט עיסה לפי שהיא הכנה ראשונה שעושין מע"ש לשבת שכן תיקן עזרא שתהא אשה משכמת ואופה. והלשון משמע כן דקאמר גומר דמשמע גומר כל צרכי שבת, דאי אעיסה לחוד קאי הוי ליה למימר גומרה, והדבר שקול עד יבוא מורה צדק כך פשוט בביצה. ונסתפקו המפרשים אם יגמרו דווקא מה שהתחיל הן עיסה הן תבשיל ולא עוד דבר אחר או ר"ל יגמור כל צרכיו.
<h2>דף לז.</h2>
והמוסר בהמה לרועה ביו"ט אם אין כי אם רועה אחד ודרך בני העיר למסור לו בהמותיהם הרי הם כרגלי הרועה כי בודאי מערב יו"ט היה בדעתו למסרה לו. אבל אם יש ב' רועין בעיר אם מסרה לו מערב יו"ט הרי היא כרגלי הרועה. ואם מסרה לו ביו"ט הרי היא כרגלי הבעלים כי מאחר שהם ב' רועים אין אנו יודעין על איזה מהם היה בדעתו למסרה לו מערב יו"ט שתקנה אצלו שביתה הלכך קנה שביתה עם הבעלים. ובדיני שבת בענין עירובי תחומין כתבתי דיני מניח העירוב עד איזה מקום יכול ללכת ומשם תראנו מבואר, כל זה פשוט ומוכח בביצה.
<h2>דף לז:</h2>
שנים שלקחו חבית של יין מעיו"ט בשותפות לחלקה ביו"ט וחלקוה ביו"ט כל אחד יכול להוליך חלקו למקום שילך הוא דאמרינן יש ברירה והוברר הדבר שזה החלק שלו שהגיע לו ביו"ט זה בעצמו היה חלקו מערב יו"ט, וכן לכל אחד מהשותפים וקנה חלקו של כל אחד מהשותפין מבין השמשות כמקום רגלי בעליו דבדרבנן יש ברירה. אבל אם קנו בהמה בשותפות וחלקוה ביו"ט אין שום אחד מהם יכול להוליך חלקו אלא למקום ששניהם מותרין לילך שם, דבבהמה אין אנו יכולין לומר ברירה כי כל חלק מהבהמה הוא יונק מחברו כל זמן שהיא חיה כך פשוט בביצה וכן נראה דעת הרי"ף, אבל רז"ה ובעל העיטור פסקו דבבהמה נמי אמרינן ברירה ולזה הסכים הרא"ש.
<h2>דף לח.</h2>
שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם וכל מי שיקנה אותו ממנו ביו"ט יכול להוליכו לכל מקום שילך הוא ואפילו יקנה אותו אדם שאינו מן העיר אלא מעיר אחרת. כי מאחר שמפטם למכור לכל מי שיבוא לקנות ממנו דעתו מערב יום טוב למכור לכל מי שיבוא ביו"ט, ולא קנה שביתה אלא במקום הקונה. אבל של רועה כלומר שרועה בהמות שלו ואינו רגיל למכור אלא למכיריו מאותה העיר ולא לעיר אחרת, הרי הוא כרגלי בני אותה העיר וכל מי שיקנה ממנו ביו"ט יכול להוליכו לכל מקום שילך הוא ואפילו עירב הרועה לרוח אחרת אינו מעכב על הקונה. אבל אינו כרגלי אנשי עיר אחרת כי אינו רגיל למכור להם כך פשוט בביצה.
השואל כלי מחברו מערב יו"ט הרי הוא כרגלי השואל ואפילו לא נתנו לו אלא ביו"ט והשאילו ממנו מערב יו"ט בדיבור בעלמא ואפילו לא משך קנה שביתה במקום השואל. ואם לא השאילו לו אלא ביו"ט שלא דיבר עמו כלום מערב יום טוב, הרי הוא כרגלי המשאיל ואין השואל יכול להוליכו אלא למקום שמותר לילך שם משאיל ואפילו שרגיל להשאיל לו תמיד, כך פשוט בביצה.
אשה ששאלה תבלין מחברתה לקדירתה או מים או מלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן ולא יוליכו העיסה והקדרה אלא למקום ששתיהן מותרות ללכת שם, כי בעלת הקמח מעכבת על בעלת המים והמלח ובעלת המים והמלח מעכבת על בעלת הקמח, וכן בקדירה כמו שכתבתי למעלה בענין השותפות, ולא בטלי המים והמלח לגבי עיסה ולא התבלין לגבי הקדרה דהוי"ל דבר שיש לו מתירין כי למחר יוליכוה למקום שירצו או יאכלוה היום בכאן, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל כמו שכתבתי בדיני התערובות בעניני המאכלות כך פשוט בביצה.
<h2>דף לט.</h2>
הגחלת כרגלי הבעלים ואין יכול להוליכה למקום שהבעלים אסורים ללכת שם, והשלהבת פירוש כגון שהדליק נרו בשלהבת חבירו יכול להוליכה בכל מקום שאין בה ממש כך פשוט בביצה.
בור של יחיד שאינו מושך אלא שהמים עומדין במקומן הרי הם כרגלי הבעלים ואין יכול הממלא להוליכם אלא למקום שהבעלים מותרין ללכת שם. ובור של אותה עיר כרגלי אנשי אותה עיר שהם אלפיים אמה לכל רוח. ושל עולי בבל שעשאום באמצע הדרך לעולין לרגל הרי הם כרגלי הממלא שהם הפקר ונקנין בהגבהה. ונהרות המושכין ומעיינות הנובעים הרי הם כרגלי הממלא, פירוש ואפילו הם של יחיד ואפילו מלא אחד לצורך חבירו ונתנם לחברו לא ילכו אלא למקום שהממלא מותר לילך שם כך פשוט בביצה. וכן פסק בסדר תנאים ואמוראים דהלכה כרב ששת דאמר דאפילו מלאהו אחד לצורך חבירו הרי הן כרגלי הממלא, דהא אמרינן המגביה מציאה לחברו קנה חבירו ואע"פ שהגביהו לאחרים דהיינו מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דזכיית חבירו אינה אלא במיגו דאי בעי זכי לנפשיה הוי כרגלי הממלא.
<h2>דף לט:</h2>
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו, דכיון שלא עירב הוא לשם אסורין לבוא אצלו הפירות שהרי הן כרגלי הבעלים, ואם עירב הוא לשם הרי פירותיו כמוהו ומותרים להביא מהם אצלו כך פשוט בביצה.
<h2>דף מ.</h2>
מי שזימן אצלו אורחים ובאו אצלו על ידי עירוב ממקום אחר ואחר שאכלו נתן להם מנות שיאכלו הלילה וחזרו לביתם אחר האכילה לא יוליכו אותם המנות לביתם, מאחר שבעל הבית לא עירב לשם שהרי הם כרגלי הבעלים אלא אם זיכה להם על ידי אחר באלו המנות מערב יום טוב לאדם אחר זכה במנות אלו לפלוני ופלוני ואז קנו שביתה במקום שעירבו הם שלהם מאחר שזיכה להם על ידי אחר כי זכין לאדם שלא בפניו כך פשוט בביצה.
המפקיד פירותיו אצל חבירו הרי הם כרגלי מי שהפקידו אצלו, ודווקא שקבל הנפקד עליו שמירה אבל ייחד לו קרן זוית ולא קבל עליו שמירה הרי הם כרגלי המפקיד כך פשוט בביצה.
